מבצע צבאי ישראלי בחצי האי סיני באוקטובר 1956. המבצע הצבאי הישראלי היחיד שנערך בשיתוף פעולה עם מדינות זרות – בריטניה וצרפת. המתיחות בין ישראל למצרים גברה בגלל עסקת הנשק בין מצרים לצ'כוסלובקיה ב-1955 והמשבר הבין-לאומי בקיץ 1956, בעקבות החלטת נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר להלאים את תעלת סואץ. ישראל חשה מאוימת בעיקר בשל הסגר שהטילה מצרים על אילת ועל מפרץ אילת ב-1954, ובשל פשיטות של "פדאיון" פלסטינים לתחומה, בעיקר מאזור רצועת-עזה. מעשים אלו היו מלווים נאומים והצהרות על סיבוב נוסף של המלחמה ועל השמדת ישראל. ישראל חששה ממלחמה בשלוש חזיתות, לאחר הצטרפות ירדן לחוזה הצבאי המצרי-הסורי באוקטובר וכינון פיקוד צבאי מאוחד על-ידי שלוש המדינות הללו.
באוגוסט 1956 פנתה צרפת לישראל בהצעה לתוכנית פעולה משותפת, שגם בריטניה תהיה שותפה לה. האינטרס הבריטי והצרפתי היה להביס את מצרים בנושא הלאמת תעלת סואץ. באוקטובר נחתמו הסכמים בין ישראל לבין שתי המעצמות: על ההסכם הראשון חתמו צרפת, בריטניה וישראל, והיה בו תסריט מדויק: מתקפה ישראלית על כוחות של מצרים בסיני, ומייד אחריה אולטימטום בריטי-צרפתי למצרים ולישראל לסגת מאזור התעלה. ההסכם השני היה בין ישראל לבין צרפת, והובטח בו שהצרפתים יספקו לישראל הגנה ימית ואווירית אם תהיה התקפה אווירית מצרית.
ב-29 באוקטובר הוצנח גדוד צנחנים של צה"ל בשטח סיני, בפתח מעבר המיתלה. אזור זה נכבש לאחר קרב קשה. תוך 24 שעות הצטרפו לכוח שני גדודים נוספים, ולאחר מכן יצאו שלוש יחידות למסע למצרים דרך המדבר בשלוש דרכים שונות, בגיבוי של חיל האוויר. כך נכבשו שארם א-שיח', מצרי טיראן והאזור המבוצר סביב אבו-עגילה. הכוחות המשיכו לעבר איסמאעיליה, רפיח וקנטרה. תוך 100 שעות נחלו הכוחות המצריים בחצי האי סיני תבוסה מלאה. הקרב הימי החשוב היחיד במלחמה התחולל מול נמל חיפה, והביא ללכידת המשחתת המצרית "אברהים אל-אוואל". מדינות ערב האחרות לא השתתפו במלחמה, למרות החוזים שלהן להגנה הדדית עם מצרים.
בשלב זה נענתה ישראל לאולטימטום המתוכנן מראש, וכוחות צה"ל נעצרו במרחק של 10 מילין מתעלת סואץ. למועצת הביטחון של האומות המאוחדות לא היתה יכולת להגיב על הנעשה בשל מעורבותן של שתיים מחברותיה הקבועות במשבר. ב-2 בנובמבר, ושוב ב-7 בנובמבר, קראה העצרת הכללית של האומות המאוחדות – בהסכמה נדירה בין ארצות-הברית וברית-המועצות – לנסיגה מיידית של כוחות צה"ל אל מאחורי קווי שביתת הנשק. ברית-המועצות אף איימה להשתמש בכוח אם הנסיגה לא תתבצע. כמו כן, נדרש פינוי של הכוחות האנגליים והצרפתיים מאזור התעלה. ב-8 בנובמבר הסכימה ישראל לסגת, לאחר שהוחלט על הקמת חיל חירום של האומות המאוחדות, שיהיה באזור במקום הכוחות הנסוגים, והשלמת הסידורים הכרוכים בכך. עד ה-22 בינואר 1957 פינתה ישראל את כל השטח שכבשה, חוץ מרצועת-עזה והחוף מול מצרי טיראן. טרם פינוים דרשה ישראל בתוקף לקבל ערובות לחופש השיט ולביטחון מפני התקפה מצרית. אחרי משא-ומתן ממושך ומשבר חמור הושגה בפברואר הבנה, שלפיה חיל החירום של האומות המאוחדות יוצב לאורך הגבול, כולל ברצועת-עזה ובשארם א-שיח'. הנסיגה הישראלית הושלמה בתחילת מרס.
בניגוד לציפיותיה של ישראל, הוחזרה רצועת-עזה מייד לידי מצרים, וחדירות ה"פדאיון" מאזור זה התחדשו במהרה. חופש השיט דרך מצרי טירן קוים עד מאי 1967 (ראו מלחמת ששת הימים).
באוגוסט 1956 פנתה צרפת לישראל בהצעה לתוכנית פעולה משותפת, שגם בריטניה תהיה שותפה לה. האינטרס הבריטי והצרפתי היה להביס את מצרים בנושא הלאמת תעלת סואץ. באוקטובר נחתמו הסכמים בין ישראל לבין שתי המעצמות: על ההסכם הראשון חתמו צרפת, בריטניה וישראל, והיה בו תסריט מדויק: מתקפה ישראלית על כוחות של מצרים בסיני, ומייד אחריה אולטימטום בריטי-צרפתי למצרים ולישראל לסגת מאזור התעלה. ההסכם השני היה בין ישראל לבין צרפת, והובטח בו שהצרפתים יספקו לישראל הגנה ימית ואווירית אם תהיה התקפה אווירית מצרית.
ב-29 באוקטובר הוצנח גדוד צנחנים של צה"ל בשטח סיני, בפתח מעבר המיתלה. אזור זה נכבש לאחר קרב קשה. תוך 24 שעות הצטרפו לכוח שני גדודים נוספים, ולאחר מכן יצאו שלוש יחידות למסע למצרים דרך המדבר בשלוש דרכים שונות, בגיבוי של חיל האוויר. כך נכבשו שארם א-שיח', מצרי טיראן והאזור המבוצר סביב אבו-עגילה. הכוחות המשיכו לעבר איסמאעיליה, רפיח וקנטרה. תוך 100 שעות נחלו הכוחות המצריים בחצי האי סיני תבוסה מלאה. הקרב הימי החשוב היחיד במלחמה התחולל מול נמל חיפה, והביא ללכידת המשחתת המצרית "אברהים אל-אוואל". מדינות ערב האחרות לא השתתפו במלחמה, למרות החוזים שלהן להגנה הדדית עם מצרים.
בשלב זה נענתה ישראל לאולטימטום המתוכנן מראש, וכוחות צה"ל נעצרו במרחק של 10 מילין מתעלת סואץ. למועצת הביטחון של האומות המאוחדות לא היתה יכולת להגיב על הנעשה בשל מעורבותן של שתיים מחברותיה הקבועות במשבר. ב-2 בנובמבר, ושוב ב-7 בנובמבר, קראה העצרת הכללית של האומות המאוחדות – בהסכמה נדירה בין ארצות-הברית וברית-המועצות – לנסיגה מיידית של כוחות צה"ל אל מאחורי קווי שביתת הנשק. ברית-המועצות אף איימה להשתמש בכוח אם הנסיגה לא תתבצע. כמו כן, נדרש פינוי של הכוחות האנגליים והצרפתיים מאזור התעלה. ב-8 בנובמבר הסכימה ישראל לסגת, לאחר שהוחלט על הקמת חיל חירום של האומות המאוחדות, שיהיה באזור במקום הכוחות הנסוגים, והשלמת הסידורים הכרוכים בכך. עד ה-22 בינואר 1957 פינתה ישראל את כל השטח שכבשה, חוץ מרצועת-עזה והחוף מול מצרי טיראן. טרם פינוים דרשה ישראל בתוקף לקבל ערובות לחופש השיט ולביטחון מפני התקפה מצרית. אחרי משא-ומתן ממושך ומשבר חמור הושגה בפברואר הבנה, שלפיה חיל החירום של האומות המאוחדות יוצב לאורך הגבול, כולל ברצועת-עזה ובשארם א-שיח'. הנסיגה הישראלית הושלמה בתחילת מרס.
בניגוד לציפיותיה של ישראל, הוחזרה רצועת-עזה מייד לידי מצרים, וחדירות ה"פדאיון" מאזור זה התחדשו במהרה. חופש השיט דרך מצרי טירן קוים עד מאי 1967 (ראו מלחמת ששת הימים).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה